צום תשעה באב – היסטוריה ומנהגים

חורבן בית המקדש הראשון והשני התרחשו ביום התשיעי של חודש אב. התשיעי באב הנו תאריך שבו יהודים בכל העולם מתאבלים על חורבן שני הבתים. הצום מתחיל כשהשמש שוקעת בערב תשעה באב ומסתיים במוצאי תשעה באב.

אירועים נוספים שהתרחשו בתשעה באב במשך השנים

במשך השנים התרחשו בתשעה באב מאורעות נוספים בעלי חשיבות רבה להיסטוריה של עם ישראל. המאורעות העיקריים הנודעים לציבור, הם חורבן בית המקדש הראשון והשני, אך ישנם עוד מספר מאורעות חשובים שהתרחשו בדיוק באותו התאריך.

מרד בני ישראל – המאורע הראשון התרחש עוד בתקופה כשבני ישראל יצאו את מצרים. האירוע התרחש זמן קצר לאחר יציאת בני ישראל ממצרים כאשר העם דרש לשלוח לארץ כנען מרגלים כדי לבדוק מה מצפה להם כשיגיעו למקום, למרות שמשה רבנו הזהיר מפני דרישה זו.

תקרית 12 המרגלים – משה רבנו שלח 12 מרגלים לארץ כנען לאתר את הדרך הקלה והנוחה ביותר על מנת לכבוש את הארץ המובטחת. מתוך 12 המרגלים (פרט ליהושע בן נון וכלב בן יפונה שלא הצטרפו למהלך) 10 מהם שבו וטענו שבארץ יושבים ענקים ושהערים מבוצרות. טענה זו גרמה לפחדים ולחששות בקרב העם שהתמרד וסירב להמשיך במסע לעלות לארץ. ה’ העניש את העם בשל כך, וגזר על כל אנשי המלחמה (גברים בגילאים בין 20-60) שלא יזכו להיכנס לארץ. זאת הסיבה שאבותינו נדדו 40 שנה במדבר, למי שעוד לא ידע, מדוע לקח זמן למשה רבנו ובני ישראל להגיע לארץ המובטחת. כאמור, המרד של בני ישראל התרחש בליל תשעה באב.

חורבן בית המקדש הראשון – חורבן בית המקדש הראשון הוא דוגמה להרס שיכול להמיט על עם ישראל, מלחמת אחים. את הבנייה של בית המקדש ה-1 בירושלים, החל המלך שלמה בשנה הרביעית למלכותו. המבנה נחשב ליצירה ארכיטקטונית מפוארת ושימש כמרכז רוחני לחיי היהודים. הצרות התחילו לאחר פטירתו של המלך שלמה, כאשר עם ישראל נחלק לשני מחנות. 10 שבטים סירבו לקבל את מלכותו של רחבעם בן שלמה, ובמקומו מינו את ירבעם בן נבט כמלך, יותר מאוחר בחרו את העיר שומרון כבירתם. הם כונו בשם “מלכות ישראל”. שני השבטים הנוספים, יהודה ובנימין, דבקו במלכות בית דוד וירושלים המשיכה להיות בירתם.

בהמשך, כ-150 שנה לפני חורבן הבית הראשון, מלך אשור התקיף וכבש את מלכות ישראל. את עשרת השבטים הוא הגלה לאשור וגם למדינות רחוקות, אך מלכות יהודה שרדה את המלחמה ונותרה על כנה באופן מפתיע, אך גם לה העתיד לא האיר פנים. נביאים רבים, וביניהם ירמיהו הנביא ניבאו על עתידה המר של הממלכה כעונש על שחיתות מוסרית ושלטונית ששררו באותה תקופה בארץ. העם לא האמין לנבואות ירמיהו והנביאים האחרים, ירמיהו נזף בו ואף גיחך לנבואותיהם. אך העונש הגיע לאחר שהארץ נכבשה ע”י מלך בבל, נבוכדנצאר, אויבו המושבע של מלך מצרים, בן בריתה של מלכות יהודה.

לאחר שהעיר נכבשה הוגלו אלפי יהודים לבבל ומונה מלך חדש, צדקיהו, אחיינו של המלך המכהן, יכניה. אך למרות שירמיהו הזהיר את צדקיהו לא לכרות שוב ברית עם מלך מצרים, צדקיהו לא שעה לאזהרותיו, וכרת ברית חדשה עם מלך מצרים ומרד בשלטון נבוכדנצאר. כתגובה להתגרות, הפעם, נבוכדנצאר יצא למלחמה כשהמטרה היא להחריב את ירושלים כליל. במשך חודשים התנהלה מלחמה עקובה מדם בין הצדדים, עד שהעיר נכבשה, ובשעות אחר הצהריים בתשעה באב, אש נשלחה בבית המקדש והוא בער במשך 24 שעות.

חורבן בית המקדש השני –  בניית בית המקדש השני התרחשה בנסיבות שונות מבניית בית המקדש הראשון, שנבנה בעת שעם ישראל נהנה מעצמאות בתקופת שלמה המלך. בית המקדש השני נבנה בתקופת שלטונו של מלך פרס ובאישורו החלו היהודים לבנות אותו. במהלך תקופת בית שני, פרט לתקופת המרד של החשמונאים, שהביא עצמאות מדינית לפרק זמן קצר, היהודים היו נתונים למרות של מלכים זרים.

בתקופה של השלטון הרומאי, יהודים מרדו כנגד השלטון האכזרי מתוך תקווה שיוכלו להשיב לעם את עצמאותו. צבא רב נשלח לדכא את המרד ע”י הקיסר הרומאי, בראשותו של גנרל טיטוס, הנחשב לאדם אכזרי במיוחד. הוא הופקד על כיבוש ירושלים. במהלך המלחמה הוא הטיל מצור על העיר, שתוצאותיו הקשות, רעב וצמא, היו אמורים להמיט אסון על העיר. בדומה לחורבן בית המקדש הראשון, גם בית המקדש השני נחרב בתשעה באב, לאחר שכוחותיו של טיטוס פרצו לעיר והחריבו אותה.

חורבן ביתר – מרד חדש פרץ בירושלים שנים לאחר המרד הקודם. המרד החדש הונהג ע”י אדם בשם בר כוכבא. המרד כונה “מרד ביתר” ואף הוא דוכא באכזריות ע”י הרומאים. רבים בירושלים האמינו שבר כוכבא הוא המשיח ושבכוחו להושיע את בני ישראל. שוב, בתשעה באב, פרצו כוחות רומאים לעיר וטבחו באזרחים ללא אבחנה, גברים, נשים וילדים. שוב ההיסטוריה מוכיחה, שתאריך תשעה באב, אינו נוטה חסד לעם היהודי.

הרומאים חורשים את שטח הר הבית – שנה בדיוק לאחר חורבן ביתר, הרומאים חרשו את הר הבית – המקום המקודש והחשוב ביותר לעם ישראל.

גירוש ספרד ואנגליה – בשנת 1290 יהודי אנגליה גורשו מארצם בתעשה באב. כמאתיים שנה לאחר מכן, בתשעה באב, נכנסה לתוקף בספרד, גזירה שהטילו המלך פרננדו ורעייתו איזבלה, שעל פיה ליהודים אסור לדרוך על אדמת ספרד. גזירה זו הביאה לסיומה את תקופת “תור הזהב” שבמהלכה יהודי ספרד נהנו משגשוג ורווחה חומריים ורוחניים.